לפני שסרטנים בגודל נגיסה כמו סרטנים, שרימפס וסרטנים נוחתים על צלחות האוכל שלנו, הם צריכים קודם להשמין בעצמם - ומסתבר שהם מתענגים על חלזונות המים המתוקים שמעבירים את הטפיל שגורם לסכיסטוזומיאזיס, השני הכי גדול מחלה טפילית הרסנית ברחבי העולם, לאחר מלריה.
מחקר חדש בראשות אוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, מדענים מספקים מפת דרכים לאופן שבו יזמים יכולים לרתום את התיאבון הרעוע של סרטני מים מתוקים לחלזונות כדי להפחית את העברת הטפילים הללו, הידועים גם כ"זיבות דם", תוך שהם עדיין מייצרים רווח ממכירת החיות הטעימות כמזון.
המחקר, המופיע בכתב העת Nature Sustainability, מראה כיצד חקלאות בקנה מידה קטן של סרטנים במים מתוקים - המכונה גם חקלאות ימית - יכולה להוות win-win עבור קהילות בכלכלות מתעוררות ומתפתחות שבהן שכיסטוזומיה שכיחה.
"סרטני נהרות הם מוצרי חקלאות ימית נפוצים במסגרות ברחבי העולם, ואנו יודעים שהאורגניזמים הללו הם טורפים רעבים של החלזונות המעבירים סכיסטוזומיאזיס", אמר כריסטופר הובר, דוקטורנט באוניברסיטת ברקלי, דוקטורנט בחטיבה של בית הספר לבריאות הציבור. ממדעי הבריאות הסביבתית שהובילו את המחקר. "מה שלא היה ברור הוא אם נוכל לשדך את היתרונות הכלכליים של חקלאות סרטנים ימית עם פעילות בקרת המחלות של הסרטנים."
חקלאות ימית צומחת במהירות במסגרות ברחבי העולם ויש לה פוטנציאל להקל על הלחצים הגוברים על דיג בר. סרטני מים מתוקים כבר מיוצרים במערכות חקלאות ימית ברחבי העולם, מלואיזיאנה ועד תאילנד ועד סנגל ומעבר לו.
במערכות אלה לחקלאות ימית, סרטנים צעירים גדלים תחילה במתקני מדגרה, לאחר מכן מציידים בנתיבי מים שבהם מועברת סכיסטוזומיאזיס, ולבסוף נקטפים ברגע שהם מגיעים לגודל סחיר. כשהסרטנים גדלים, הם ניזונים מהחלזונות הנושאים את הטפיל הסכיסטוזום.
הטפיל אינו מסוגל להדביק את הסרטנים עצמם, והשיסטוזומיאזיס אינו מועבר באמצעות בליעה, כך שגידול, קציר וצריכת סרטנים אינם יכולים לעבור לאורך המחלה.
החוקרים השתמשו במודלים כלכליים ואפידמיולוגיים כדי לאתר את הנקודות האופטימליות שבהן ניתן לאגור ולקטוף את הסרטנים, במטרה משותפת של הפחתת העברת השיסטוזומיאזיס ויצירת הכנסות ממכירת סרטנים שנקטפו.
"התוצאות שלנו מראות שישנן תצורות מועילות ביותר של מערכות לחקלאות ימית של סרטנים שמצמצמות את ההפרשים בין יצירת הכנסות מקצירת סרטנים לבין הפחתת העברת השיסטוזומיאזיס", אמר הובר."אנחנו יכולים לתכנן מערכות כדי למקסם את הרווח תוך השפעה מהותית על הפחתת מחלות, פוטנציאלית לעזור לחלץ אוכלוסיות מהעוני בכלכלות מתעוררות ומתפתחות."
Schistosomiasis, הידועה גם בשם "קדחת שבלולים", משפיעה על כ-250 מיליון אנשים בשנה והורגת עד 200,000. המחלה מתפשטת בעיקר כאשר אנשים באים במגע עם מים מזוהמים. בעוד שתרופות זמינות לטיפול במחלה, הן אינן מספיקות במסגרות מסוימות. מכיוון שטיפולים תרופתיים מתייחסים רק למרכיב האנושי במחזור ההעברה של הטפיל, אנשים נותרים פגיעים לזיהום חוזר, אפילו זמן קצר לאחר הטיפול.
על ידי פעולה על המרכיב הסביבתי של מחזור ההעברה - אוכלוסיית החלזונות המארח הבינוני - התערבויות מבוססות סרטנים יכולות להשלים טיפול תרופתי, ולהניב יתרונות גדולים יותר לאוכלוסייה.
המודל הראה שכדי להפחית את עומסי הטפילים, הכנסת סרטנים מקומיים לנתיבי מים נגועים דומה לגישה הסטנדרטית של מתן בקנה מידה רחב של תרופות נגד סקיסטוזומיאזיס, וכי היא יכולה להפחית את עומס הטפילים לכמעט אפס לאחר 10 שנים.
לסרטנים עשויים להיות יתרונות סביבתיים, כולל החלפת חומרי הדברה כימיים כדי לשלוט באוכלוסיות חלזונות ושיקום המגוון הביולוגי המקומי באזורים שבהם מיני סרטנים מקומיים הושמדו על ידי סכרים.
"המחקר של כריס תורם כלי חדש למאמצים הגלובליים שלנו להילחם בסכיסטוזומיאזיס", אמר ג'סטין רמאייס, ראש החטיבה למדעי בריאות הסביבה ושותף בכיר במחקר. "עוני וסקיסטוזומיאזיס קשורים באופן מהותי, וידוע שהעברת הטפיל מעכבת צמיחה והתפתחות קוגניטיבית אצל ילדים ומונעת ממבוגרים לעבוד, מחזקת את העוני. על ידי מיקוד העברת הטפיל עצמו, תוך תמיכה במערכת ייצור מקומית. כאשר היתרונות הכלכליים מצטברים לקהילה, לגישה זו יש פוטנציאל גדול להשלים מסעות פרסום מתמשכים לבקרת מחלות, שבדרך כלל מסתמכים על טיפול תרופתי בלבד."
צוות המחקר כלל גם את המדענים Susanne H.סוקולוב, ג'ונאס קמפ, אנדריאה ג'יי לונד, איזבל ג'יי ג'ונס, פיורנצה מישל וג'וליו א' דה ליאו מאוניברסיטת סטנפורד; ג'יימס נ' סנצ'יריקו מאוניברסיטת קליפורניה, דייויס; טיילר היגינסון ממכון מידלברי ללימודים בינלאומיים במונטריי; ז'יל ריבו מהמרכז למחקר ביו-רפואי EPLS בסנגל; עמית סבאיה ועמית שגיא מאוניברסיטת בן גוריון בנגב; שון קויל מאוניברסיטת קנטקי סטייט; צ'לסי ל' ווד מאוניברסיטת וושינגטון; רנאטו קזגרנדי, לורנצה מארי ומרינו גאטו מהאוניברסיטה הפוליטכנית של מילאנו; אנדריאה רינלדו וחוויאר פרז-סאז מהמכון הטכנולוגי הפדרלי השוויצרי בלוזאן וג'ייסון ר. רוהר מאוניברסיטת נוטרדאם.
